הוא חזר מהצבא ומתפקד על טורבו – רק כדי שלא יישאר לו רגע של שקט.
(המאמר פורסם לראשונה באתר עיתון הארץ בתאריך 29/09/26)
"הפוסט טראומה הזאת משעממת אותי", אמר לי לאחרונה מטופל. "זה לא כמו
שמראים בטלוויזיה, שמישהו נופל על הרצפה ונכנס לפלאשבק. נכון, היו התקפי
חרדה קשים, אבל עכשיו זה רק מרגיש כמו דיכאון כזה שמזדחל פנימה. משעמם.
אני מרגיש קצת מרומה. לא מדברים על החלק הזה של פוסט טראומה".
הוא היטיב לתאר את הפער שבין האופן שבו החברה הישראלית רואה פוסט
טראומה על רקע צבאי, לבין המופעים הרבים והשונים שלה. פוסט טראומה
יכולה לבוא לידי ביטוי בסיוטים, פלאשבקים חדים או התקפי חרדה קשים, אבל
היא יכולה גם להיראות אחרת: שמחת חיים המוחלפת בדכדוך שקט, תחושת
ניתוק במפגשים חברתיים, בדידות ולעתים גם העדפה להיות לבד.
אנשים עשויים לפתח דיכאון, הפרעות אכילה, קשיי ריכוז חמורים, התמכרויות,
הפרעות אובססיביות שונות ותחושת אשמה כללית המלווה בהגבלות פנימיות
("אסור לי להתבכיין, כי המצב של אחרים קשה יותר"). לצד זאת, התגובה ללחץ
גבוה אינה נפשית בלבד. כולנו מכירים תקופות לחוצות שבהן הצוואר נתפס,
הקול נהיה לפתע צרוד או מערכת העיכול הופכת לרגישה. ביטויים גופניים אלו
הופכים לעוצמתיים בהרבה במצבי קיצון ולעתים אף מידרדרים למצבים כרוניים.
יש גברים) ונשים( המתמודדים עם פוסט טראומה צבאית ומתקשים לחוש אהבה
כלפי בת הזוג לא מפני שאינם אוהבים אותה, אלא כי הממד הרגשי חסום ומרוחק
מהם. פעמים רבות המסירות לתא המשפחתי באה לביטוי דרך משימתיות: לקחת
את הילדים לגינה (ולהתמודד שם עם חרדה), לדאוג לכביסות או לקניות, להסיע
את הילדים לחוגים או להתעורר בלילה לראות מה איתם, הרגל שמשתלב עם
קשיי שינה שמופיעים פעמים רבות.
יש אבות שמרגישים קושי מובהק להתמודד עם ביטויי חולשה ורגישות, כמו
לשמוע בכי של ילדיהם. לפעמים הקושי הזה גורר חוסר סבלנות ואף התעלמות.
חיפוש
המפגש עם הרכות וחוסר האונים המאפיינים פעוטות עשוי להיות בלתי נסבל עד
כדי התרחקות ממשית מהתפקיד האבהי. משחקים שונים של הילדים עשויים
לעורר טריגרים שונים – שהות בקרבת רעש וצעקות שטבעיים בחברת ילדים
יכולה להוביל להתרחקות של האבות. יהיו כאלה שידרשו שקט ויהיו מי שיתכנסו
בחדר השינה עד יעבור זעם.
המלכודת שבתפקוד יתר
מטופלים שאני עובדת איתם מביעים תסכול רב מייצוג חסר בתרבות ובשיח
הישראלי, שאינו משקף את המנעד הרחב של ביטויי הפציעה הנפשית. גברים
ונשים רבים המתמודדים עם פוסט טראומה עובדים, לומדים ומקיימים חיי
משפחה. חלק מהם אף עושים זאת באופן שיטתי שממלא כל רגע פנוי ביום.
בחברה הישגית כמו שלנו, עומס כזה נחשב ל"תפקוד מיטבי". גבר שמתפעל
קריירה, עובד שעות נוספות שלא תמיד לצורך, מתחיל לקדוח או לשפץ דברים
בבית, שוקע בתחביבים ואף בספורט אקסטרים. התמונה שעולה היא כביכול של
אדם סופר מתפקד – אך במבט קרוב זו התנהגות שעשויה להצביע על דפוס
מתוחכם של הימנעות מרגעים שקטים ביום, המהווים איום נפשי על אלה שהמוח
שלהם עדיין במצב לחימה.
בזמנים שהרעש מסביב דועך, יש סיכוי שיצופו תמונות, מחשבות וחרדות
הקשורות לאירועים שאותו אדם מעוניין לשכוח. וככל שהוא עסוק, כך יש פחות
מקום לאינטראקציה אינטימית ובין אישית. הנפש שומרת על עצמה משיח רגשי
תוך כדי התמקדות בפעולות רציונליות ולוגיסטיות, דבר שבאופן טבעי משפיע על
הקשר הזוגי ועל האבהות.
ללו"ז דחוס במשימות יש רווח משולש: זו התנהלות שזוכה לחיזוק והערכה מצד
הסביבה; אותו אדם "משתיק" את דאגת קרוביו באשר לקשייו האמיתיים; והוא
עצמו זוכה להסחת דעת אינטנסיבית מהמחשבות החודרניות והרגשות הקשים.
רבים מתארים גם תחושת קהות רגשית המאופיינת בהרגשה שמשהו בתוכם "לא
עובד", כאילו הם צועדים לצד החיים ולא חיים אותם במלואם.
במבט קרוב התנהגות של סופר־תפקודיות עשויה להצביע על
דפוס מתוחכם של הימנעות מרגעים שקטים ביום, המהווים
איום נפשי על אלה שהמוח שלהם עדיין במצב לחימה
פעמים רבות אני שומעת ביקורת עצמית: "אני בורח, אני לא מתמודד". זו עמדה
שיפוטית הנובעת מהחינוך הטבוע בחברה הישראלית, המלמד שהתמודדות
נחשבת רק כאשר היא חזיתית ומתעמתת. אבל לפעמים ההתמודדות הנגישה
והאפשרית ביותר היא דווקא באמצעות מנגנוני הניתוק הרגשי וההימנעות.
מאבק יומיומי מתיש
באופן פרדוקסלי, אותו ניתוק רגשי שסייע ללוחם לתפקד בשדה הקרב הופך
עבורו למחסום בחיי השגרה. בקליניקה אנו עובדים על הפער שבין התפישה
החברתית לזו הנפשית – תחושה של "זר לא יבין זאת" או של שיגעון. גבר או אישה
שהתמודדו עם מצבים של סכנת חיים עשויים להסתובב בתחושה שהם לא
מספיק טובים כעת, בחיים עצמם. משימות חיים כמו הורות דורשות סבלנות, אורך
רוח וגמישות מחשבתית – מה שעשוי ליצור אשמה. כל בני המשפחה נדרשים
לעשות התאמות, והרבה פעמים ההסתגלות לכך איטית ומייגעת.
עברו כמעט שלוש שנים מאז הטראומה הראשונית של רבים מאותם מתמודדים,
אך המוות והאבל הם בעלי איכות נוקשה, שאינה מרפה. התפקוד על פני השטח
אולי ממשיך להתקיים, אבל הספונטניות, החיות והלגיטימציה לחוש שמחה
עשויות להיפגע. קיים פער בלתי ניתן לגישור בין הפנטזיה להמשיך הלאה "כמו
כולם", לבין צורך עמוק לעצור.
ברמה החברתית, התעסוקתית והארגונית עלינו להפסיק לקחת כמובן מאליו את
מי ש"חזר לשגרה". העובדה שאדם קם בבוקר, הולך לעבודה או מתחיל שנת
לימודים אינה אומרת שהמלחמה מאחוריו. לעתים קרובות התפקוד "הרגיל" דורש
משאבים נפשיים עצומים ומאבק יומיומי מתיש, שנערך כולו מתחת לפני השטח.
"העולם בחוץ חזר למסלולו, אנשים המשיכו", אמר לי אותו מטופל בבוקר לפני
שהמשיך לעבודתו, "אבל אני מרגיש שאני עדיין שם, בפנייה לנחל עוז". סיפורו
וסיפורם של אחרים מבהירים כי פוסט טראומה לא נשארת בתוך הנפש. היא
נכנסת עם האדם הביתה – ולעתים דווקא במקום שבו הוא הכי בטוח, מתחילים
לראות אותה באופן ברור יותר.
לינק לכתבה -
הוא חזר מהצבא ומתפקד על טורבו – רק כדי שלא יישאר לו רגע של שקט https://www.haaretz.co.il/family/2026-09-29/ty-article/.premium/000001a0-c845-d9a4-adf9-f9ed3b600000?gift=ac3bf9fbcc0c4a3ab2d44110889f9658



תגובות